מצאתי את המטמון! לקח לי עשר שנים, אבל מצאתי…

לא להאמין. עשר שנים שהבלוג קיים. אז נכון שב-5 שנים האחרונות לא כתבתי כמעט. נכון שבשנה האחרונה לא כתבתי בכלל. ועדיין בכל פעם שאני טס לכנס בחו"ל, ויש שם ישראלים, יש מישהו שמציין לחברים הלא-ישראלים שלו, שהוא התחיל מהבלוג שלי…

לפני עשר שנים בדיוק, ב-1 לינואר 2008, בשעה 21:22 לחצתי לראשונה על PUBLISH.. סיפרתי לעולם שהתחלתי במסע לחיפוש המטמון. לא היה לי מושג מה הולך להיות. לא ידעתי כמה אנשים יקראו את הבלוג. זה גם לא היה איכפת לי. הבלוג נכתב ממטרות אגואיסטיות, ובמקרה גם עזר לאנשים על הדרך.

שלא תבינו לא נכון, אני אוהב לעזור לאנשים (ולבע"ח), אבל אם יש קונפליקט בין טובתי לטובת הכלל וכל עוד אני לא פוגע בכלל, אני תמיד אבחר בטובתי. זהו טבע האדם.

הבטחתי הרבה פעמים לחזור לכתוב, ולא חזרתי… כלומר, חזרתי… למשך כמה פוסטים, ואז הפסקתי עוד פעם. ברגע שהיה קצת יותר לחץ בבית, או בעבודה, הפסקתי. כי היה ניגוד אינטרסים.

הפעם לשם שינוי, למרות שאני רוצה לחזור לכתוב, אני לא הולך להצהיר שאני חוזר לכתוב. אני גם לא אצהיר שאני לא אכתוב, משאיר את האופציה הזו פתוחה. אולי עוד עשר שנים

אני באמת רוצה לחזור לכתוב, פשוט יש דברים שאני רוצה יותר. לכן, אני אתמקד בדברים שאני רוצה יותר. מטרות שאני מתחבר אליהם יותר. לכן, הן בסדר עדיפויות עליון.

ועדיין… עברו עשר שנים… ואני כותב את הפוסט הזה בשביל להודות לכולם. כל מי שהיה פה בעשור האחרון. וכל מי שאכזבתי עם הבטחות השווא שלי. למזלי, כולנו מיומנים באכזבות מפוליטיקאים. אז אני מניח שיש אנשים שאתם יותר מאוכזבים מהם.

ב-2017 לא כתבתי בכלל. הייתה לי שנה מאוד קשה. אולי השנה הכי קשה בחיים שלי. העסקים לא קשורים לכך בכלל. בהקשר הזה, אני מודה לשותפים שלי שגיבו אותי, כשלא יכולתי להיות שם…

סבתא שלי נפטרה לפני כמה חודשים, וכל מה שקדם לכך הייתה חווייה מאוד קשה.

בכל מקרה, אלו החיים, ואני עם הפנים קדימה…

אי המטמון 2008

בספר האהוב עליי חשוב והתעשר של נפוליאון היל הוא מקדים בכך שהוא אומר שהסוד להצלחה נמצא בכל פרק בספר.

הוא כותב, שהסוד להצלחה נמצא בכל פסקה ובכל משפט. הסוד להצלחה כתוב בין השורות, ועד סיום קריאת הספר, הקוראים ילמדו מהו.

כך גם בפוסט הזה, שמסכם את המצוד שלי אחר המטמון. המטמון שמצאתי כתוב בכל כותרת משנה, בכל פסקה ובכל משפט.

הנה כל סיפור המצוד אחר המטמון.

עשר שנים בפיג'מה (5 מתוכם רק רוחנית)

חשבתי לסכם את כל מה שעברתי ב-10 השנים האחרונות, לסכם כמה תובנות ולקחת איתי כמה דברים לעתיד.

בדיוק כמו לפני עשר שנים, לא ידעתי כמה אנשים יקראו את הפוסט שלי, כך גם עכשיו. אין לי מושג כמה אנשים בכלל מתעניינים עוד בתחום.

2008: הכל אפשרי

כשהתחלתי, לא היה לי מושג מה אני עושה. האמנתי. בסוף הצלחתי…

לא ראיתי דרך אחרת להצליח. הייתי נאיבי מאוד, וזה עבד לזכותי.

היתרון שלי באותה התקופה היה שהייתי מאוד ממוקד. בניגוד להיום שיש הרבה ספרות (והרוב בולשיט), בתקופה ההיא הכל היה סביב אדוורדס וקליקבנק.

אני לא יודע אם הייתי מצליח היום עם כל הרעש מסביב. היום יש אמאזון, שופיפיי, פייסבוק, נייטיבים, קליקבנק, רשתות סיפיאיי ועוד הרבה מסביב.

הייתי מאוד ממוקד מטרה, והבלוג עזר לי במוטיבציה. לא היה לי מחוייבויות בכלל. זו הייתה המחוייבות היחידה שלי.

בזמן כתיבת שורות אלו, אני חושב שזה יתרון גדול שהיה לי. היה לי מחוייבות אחת בלבד, ויתהפך העולם.

לקראת הקיץ, חוויתי את המכה הראשונה שלי בתחום. המוצר היחיד שהצלחתי לקדם, הפסיק לעבוד. לקח לי חודש/חודשיים למצוא כיוון חדש. הרבה בזכות פליקס "משה". בהמשך היה לי עוד הרבה תקופות יובש. זו הייתה הקצרה מביניהם.

לקראת סוף השנה, חשפתי את עצמי. ההצלחה בתוספת האהדה גרמה לי להרבה אגוטריפים, ומנטאלית הגעתי למקום שאני לא רוצה להגיע אליו שוב. הצלחה וכסף (במיוחד כשזה מהיר), משנה אנשים.

בסופו של דבר, בשנה הזו למדתי שהכל אפשרי. זו השנה שאני הכי אוהב להזכר בה. בגלל התמימות, בגלל האופטימיות, בגלל שהייתי ילד בן 22.

2009: מלך העולם

בתחילת 2009 הרגשתי מלך העולם. המשכתי לשבור שיאים פיננסיים.

טסתי לדרום אמריקה. בזמן שטיילתי עם עוד ילדים בני גילי, אני הרווחתי כסף. הדם המשיך לעלות לראש.

באמצע דרום אמריקה, חזרתי לשבוע לארץ בשביל אפיליקון 2. מי שהיה שם, זכה לצפות באגוטריפים שלי. בכל פעם שאני מציין את זה, אני מתנצל על כך.

עוד פעם לקראת הקיץ, גוגל הוציאו רגולציות על התחום בו התמקדתי, וזה הפיל הכל.

נשאר לי חודשיים לטיול בדרום אמריקה, לא המשכתי לעבוד בחודשיים האלה. פשוט נהנתי. היו אלה אחלה חודשיים.

חזרתי לארץ, ועברתי לת"א, כשהעסק לא עובד.

בדיעבד זו הייתה טעות, לא הייתי צריך לעבור לת"א. במיוחד כשהעסק לא עובד.

בראייה לאחור, הדבר שהכי למדתי מהשנה הזו, זה מה אני לא רוצה להיות, ולאן אני לא צריך לחזור. לא מדבר על דרום אמריקה (לשם עוד נחזור, בערך…). מדבר על איזה בנאדם אני לא רוצה להיות, ולא מאחל לאף אחד מכם להיות.

2010: המיץ של הזבל

כשגרתי בתל-אביב, ניסיתי להחיות סוסים מתים. להחיות את הקמפיינים הישנים שלי. ניסיתי מוצרים חדשים פה ושם, אבל המיקוד היה בלהחיות סוסים מתים.

בנוסף, השקעתי כסף במיזמים הלא נכונים, התחברתי עם האנשים הלא נכונים (לא כולם, זה סתם להעצים את עניין הלא נכונים…), יצאתי למועדונים הלא נכונים, שתיתי את המשקאות הלא נכונים ועשיתי הרבה דברים שאני מתבייש בהם.

אם ב-2009 הייתי בטוח שאני יכול לקדם איזה קמפיין שאני רוצה, איך שאני רוצה מתי שאני רוצה, הבנתי שבשנתיים שקדמו היה לי פוקסים.

היו הרבה דברים שעשיתי נכון בשנתיים שקדמו, לצבור מיומנויות זה לא אחד מהם. לא באמת הבנתי איך עובד הפרסום באינטרנט. חשבתי שהבנתי, כי עשיתי כסף.

לא באמת הבנתי… רק חשבתי כך…

טסתי למונדיאל, שזה היה אחד הדברים היותר נכונים שעשיתי. יצא לי לנקות קצת את הראש ולהתנקות מהזוהמה של תל אביב.

כשחזרתי, לא נשאר לי כמעט כסף… שוב… בגלל כל הדברים הלא נכונים שעשיתי…

בראייה לאחור, אם מחשבים את כל הכסף שעשיתי ב-2008 (כל אחד יכול לחשב, זה מידע פתוח בבלוג) ובתוספת למה שעשיתי ב-2009 שזה יותר מ-2008, זה מדהים כמה כסף אפשר לבזבז.

זה מדהים כמה מהר נגמר הכסף, כשיש לך אותו בעו"ש… אין לי מושג איך הצלחתי לבזבז כמעט את הכל, אבל זו עובדה. זו עדיין תעלומה בעיניי.

כשחזרתי מהמונדיאל, חזרתי מפוקח.

התחלתי להשקיע זמן ב-BING. אני מאמין שכאן התחיל המפנה שלי. כאן באמת התחלתי ללמוד טראפיק. להבין טראפיק. התעקשתי על קמפיין כלשהו, שידעתי שאני יכול לעשות אותו רווחי, והפכתי אותו מקמפיין שהפסיד במצטבר $10,000 לקמפיין שמרוויח מעל $1,000 ביום.

כמה שהשנה הזו הייתה כל כך גרועה עבורי, אני תמיד אזכור ממנה את הקמפיין הזה. פה התחלתי ללמוד ולפתח כישורים. מי שאני היום, זה הרבה בזכות מה שלמדתי מהקמפיין הזה… והאמת, גם מהשנה הזו…

2011: אס-אי-פאקינג-או

טסתי בינואר לאפיליאייט סאמיט. הפעם בוגר יותר מפוקח יותר ושמח בחלקי על הקמפיין שיש לי בבינג.

רק מה הבעייה?

איך שחזרתי, סגרו לי את האקאוונטים שלי בבינג…

מעולם לא סגרו לי אקאוונט אדוורדס, מעולם לא סגרו אותי בפייסבוק (אני עדיין משתמש באקאוונט מ-2008 – חברים אמרו לי עליו You have the Zuck touch), סגרו אותי בבינג. קולטים?

לא מכיר אף אחד שסגרו אותו בבינג.

אני לא מתלונן, הגיע לי. כשהקמפיין שלי תפס שם, התחלתי לעשות טריפל סרווינג. להגיש פרסומות משלושה אקאוונטים שונים.

כשסגרו לי את הבינג, זה לא השפיע עליי. בניגוד לשני המשברים הקודמים, לא הזיז לי. הייתי כבר חזק. לא היה איכפת לי.

הפעם החלטתי להקדיש קצת יותר זמן להבין מה הלאה… אחרי מחשבה של כמה שבועות, החלטתי לחזור לאדוורדס. פליקס "משה" קרא לי לחזור.

אז חזרתי… העניינים באדוורדס היו סבבה, רק שבניגוד לעבר, לא אוננתי על קמפיינים שיעבדו גם כך.

אז אני ופליקס "משה" התחלנו להשקיע גם באס אי או. התחלנו לבנות "אתרים אפורים", סביב הנושאים של הקמפיינים של האדוורדס…

זה תפס תאוצה, והצלחנו לעשות אתרים שמניבים לנו סכומים נאים מתוצאות חיפוש אורגניות.

התאהבתי באס-אי-או, בגלל שבאדוורדס, בינג וטראפיק ממומן כלשהו, שבו אתה בעיקר נבחן ביכולת שלך לאלתר ולהגיב. באס-אי-או אתה נבחן בלתכנן. ולבצע…

ואתה לא זה שצריך לבצע, אתה רק צריך לתכנן. בקמפיינים ממומנים, צריך לתת זמן והרבה זמן. באס-אי-או, לתכנן יום אחד, ולדאוג שתכנית מבוצעת, מאפשר הרבה יותר חופש והרבה יותר מקום לצמיחה.

פלאש-פורוורד זריז ל-2018 - האתרים שעשינו ב-2011, ממשיכים להניב לנו כמה אלפי דולרים בחודש, מבלי שנגענו בהם מאז 2012. לא נוצר קישור אחד. לא נכתב מאמר אחד. הם פשוט עובדים. האתרים האלה, שאני ופליקס "משה" בנינו ב-2011, זה התשואה הכי טובה שהייתה לי על השקעה והתשואה הכי טובה שהייתה לי על זמן מושקע.

בנוסף לכל אלה, השקתי את הויז'ן-קאמפ. תכננתי לתרום חלק מהרווחים לעמותה, אך לא היה רווחים. העלויות היו גבוהות משמעותית מכפי שחשבתי. ועדיין, זה לא היה למטרות רווח ואני מאוד שמח על התוצאה. מאוד גאה בתוצאה, אני חושב שזה היה אחד הכנסים הטובים שנכחתי בהם.

אני לא אומר את זה כי זה כנס שלי, אני ביקורתי מאוד, וב-2012 תראו כמה אני ביקורתי…

לקראת סוף 2011, לא חידשתי את השכירות בתל-אביב. תיכננתי לטוס עם זוגתי לטיול ארוך בארה"ב. תכניות לחוד ומציאות לחוד. כמו הרבה קשישים, סבא שלי שבר את עצם האגן, וחזרתי לבית הוריי בשביל לתמוך במי שתמכו בי כל החיים.

2012: הסתגלות

ניסיתי להסתגל למציאות החדשה-ישנה שחזרתי להוריי… בנוסף, הייתי מבלה הרבה בבית חולים שבו סבא שלי היה מאושפז.

למרות גילם המופלג של סבא וסבתא שלי, הייתי אופטימי שסבא שלי יישרוד ניתוח קטן. ידעתי מה הסיכויים, אבל היי, הוא שרד את הנאצים, אז מה זה ניתוח קטן באגן.

המשכתי להשקיע ב-SEO. למרות שהלך לנו טוב, פליקס "משה" לא זרם על להמשיך באס-אי-או. היה לנו את האתרים המשותפים שלנו, ואני הקמתי אתרים משלי מחוץ לנישה של האדוורדס.

הייתי וואן-מאן-שואו. ובמקום להעסיק עובדים, אפילו פרילנסרים באודסק/אפוורק העדפתי להשאר לבד.

התחלתי להתפזר, ולהתחיל לפתח כלים לאס-אי-או אוטומטי. האמת שזה כבר התחיל בסוף 2011…

התמקדתי בזה, וזנחתי קצת את עניין האופרצייה. היה לי תכנית שלבים, של לעשות א', ב', ג', ד'. כשלהמשיך את האופרציה היה כמובן ד'.

למדתי איך לא לתכנן תכניות בצורה טורית של דבר מוביל לדבר…

מן הסתם רוב האתרים קרסו, חלק נשארו עד עצם היום הזה כמו שהזכרתי קודם.

אבל ההתמקדות בלפתח כלים, בשביל לעשות את העבודה, במקום לעשות את העבודה היה טעות.

בסוף גם את הכלים לא סיימתי (את רוב הכלים), כמה בודדים משמשים אותי עד היום.

היה גם את ויז'ן קמפ 2 או 2012 אם תרצו. אירוע שלא הייתי מבסוט על ארגונו. לא גאה באירוע הזה. אני לא חושב שהוא היה רע, אני גם לא חושב שהיה טוב. בתור משתתף, מבחינתי זה עוד אירוע שאני לא זוכר, לא לטובה ולא לרעה.

מתנצל מכל הנוכחים שהוא לא היה טוב כמו שחשבתי שיהיה…

לקראת הקיץ (הפעם משהו חיובי בקיץ), כשהפנמתי שהמצב של סבא וסבתא שלי לא משתפר, עברתי מבית הוריי (שהיו פתרון זמני), לדירה בחדרה (ושם אני שמח עד היום).

המשכתי להתמקד בכלים לקידום אתרים, אבל לא בקידום האתרים עצמו… בסוף כשכל הפינגווינים והפנדות ואלוהים יודע איזה חיות באו לבקר, זה גם הוציא את העניין מהכלים, אבל זה בשנה הבאה

2013: מסיר את הפיג'מה

בתחילת השנה, היה לי הרבה זמן לחשבון נפש. שנה אחרי הניתוח, סבא שלי, שמעולם לא חזר ללכת התחיל להדרדר במצבו. הוא אושפז תחילה בבית החולים הלל-יפה ולאחר מכן הועבר לשוהם.

בהמשך, גם מצבה של סבתא שלי התדרדר, והיא אושפזה בהלל-יפה.

מרבית מהרבעון הראשון של השנה, ביליתי בקו של בית חולים שוהם בפרדס חנה לבין הלל יפה בחדרה. הייתי צריך להספיק להאכיל את סבא וסבתא שלי ארוחת בוקר, צהריים וערב.

בסופו של דבר, ב-19 לפברואר 2013, סבא שלי לא שרד את זה ונפטר בגיל 89, זכיתי ללוות אותו ברגעים האחרונים בחיים. אני מודה לאינטנרנט על כך שנתן לי את ההזדמנות הגדולה הזו.

בתקופה שקדמה לפטירתו, היה לי הרבה הזדמנויות לחשוב ולתכנן.

החלטתי שלהתעסק באתרים אפורים זה בזבוז זמן. למרות הרווח עליהם, אני עדיין חושב שזה נכון…

הסיבה לכך הייתה כי לא היה לי כח לשחק חתול ועכבר עם גוגל.

יתרה מכך, האתר שהניב לי באותה התקופה את מירב הרווחים לא היה אתר אפור בכלל. הוא גם לא התחיל כאתר אפור.

זוכרים את קמפיין האדוורדס שדיברתי עליו ב-2011 ולא הזכרתי אותו ב-2012? הוא עדיין עבד…

אחד הקונספטים בקמפיין הזה היה לשלוח אותו לאתר, לא לעמוד נחיתה.

אחת מדרכי האופטימיזצייה לקמפיין אדוורדס שהיו לי, היה להוסיף מאמרים, גם אינפורמטיביים וגם עם הנעה לפעולה בנושאי הקיוורדס המובילים.

זה לא היה אתר אפור מלכתחילה, הוא לא נבנה כאתר אפור, אבל כן בניתי לו קישורים… קישורים מגעילים…

אז רציתי להתמקד באס-אי-או לבן.

הרמתי עשרה אתרים, לא ביצעתי עליהם שום פעולות קידום אפורות. אולי פעולה אחת אפורה על כל אתר, אבל לא יותר מזה.

האתרים הללו חיים עד עצם היום הזה, ומייצרים רווניו עד עצם היום הזה… עבר עליהם הרבה מאז ההקמה… אבל דבר אחד לא עשיתי, מעולם לא קניתי קישורים עבור האתרים הללו…

מה שלא חיי עד עצם היום הזה, זה הקמפיין שהרמתי ב-2011. זה הקמפיין הכי ארוך שהיה לי. הוא רץ שנתיים. הקמפיין נפל כי גוגל ביקשו שאני אוסיף כמה דברים לעמוד הנחיתה, כמו מס' טלפון ועוד כמה דברים שלא היה לי כח להתעסק איתם. גם כך הייתי כל כולי באס אי או.

בנוסף, ניסיתי להתמודד עם פטירתו של סבי, והתחלתי ללכת לטיפול אצל פסיכולוגית.

מ-2013 ועד היום, אני משתדל ללכת כל שבוע לפסיכולוגית שלי. זה מחזק אותי ומשפר אותי ואני ממליץ לכולם.

אחד הדברים שהרגשתי שאני צריך לעשות, זה לצאת מהבית.

כך עשיתי… עם כמה חברים שכרנו משרד בבורסה בר"ג, שיהיה סוג של SHARED WORKING SPACE לאפיליאייטס. אני במשרד הזה עד היום. מת עליו.

זו אחת ההחלטות הטובות שעשיתי…

במקביל, לקראת סוף השנה, הייתה לי הזדמנות להתחיל קצת MEDIA BUYING מחוץ לבינג וגוגל. כמובן שלא יכולתי לעמוד בפיתוי של להתמקד רק ב-SEO, ונכנסתי לזה…

2014: אלגוריתמים

השנה התחילה בפול-גז. שכרתי משהו כמו 50 פרילנסרים במקביל שיעבדו על עשרת אתרי האס אי או מאשתקד.

הם היו ממונים על הצד של האופרצייה של האתרים – כתיבת תוכן, פוסטים אורחים וכו…

התפקיד שלי היה מוניטיזצייה ולעשות יותר כסף מהאתרים…

וכמובן שהכישרון המולד להתפזרות שבו זכיתי, המשיך לעשות את שלו. נכנסתי קצת לתחום של פיתוח SAAS.

בשלב הזה התעסקתי בפיתוח SAAS, מדייה באיינג, והייתי צריך לעשות מוניטיזצייה לאתרי ה-SEO שלי.

בסופו של דבר, הריגוש המיידי גרם לי להתעסק רק במדיה באיינג. גם הכסף המהיר כמובן ביחד לאס אי או, או לפיתוח SAAS כלשהו.

בשלב הזה עוד הייתי לבד. היה לי שותפים בפרוייקטים, אך בגדול, הייתי לבד.

באמצע השנה גם זכיתי בהתקפת הפסוריאזיס הראשונה שלי. זה לא היה נעים. זה היה שוק שלא ציפיתי לו. שבר אותי מנטאלית.

בסופו של דבר פירקתי את האופרצייה של האס-אי-או, כי זה פשוט לא היה משתלם באותה התקופה, מאחר ולא השקעתי מספיק במוניטיזצייה. בדיעבד זה היה משתלם.

בכלל, אם יש משהו שלמדתי על אס-אי-או, בדיעבד הכל משתלם באס אי או. פשוט לגוגל יש תכנית משלהם.

אתה מתכנן שאתר יגיע למקום מסויים תוך שלושה חודשים, מתייאש תוך שישה חודשים, ותוך תשעה חודשים זה עושה כסף,
אבל אתה עסוק כבר במשהו אחר…

כל ההשקעות שלי באס-אי-או החזירו את עצמן, מאות מונים.

העניין עם ה-SAAS התפרק מהר מאוד גם כן…

נשארתי רק עם המדייה באיינג…

אחרי האפיליאייט סאמיט של אוגוסט בניו יורק, היה לי כמה ימים להתבודד במלון. אני אוהב להתבודד לפעמים. היה גם ירידה קצת בקמפיינים של המדייה באיי.

כשיש ירידה, צריך לעשות הרבה עבודות שחורות כמו ספליט טסטים. או יותר נכון לסגור ספליט טסטים.

כשהסתכלתי על הקמפיינים, שמתי לב למשהו. אנחנו תמיד שמים ספליט טסטים, אך מעולם לא מסיימים אותם. התחלתי לסגור את הספליט-טסטים, אחד-אחד.

התחלתי לבחור מנצחים…

אבל זו הייתה עבודה כל כך סזיפית, שגרמה לי לדחיינות…

חשבתי על זה… הבנתי שהעבודה כל כך סזיפית ומונוטונית שבטוח אפשר לעשות אותה אוטומטית. אז התחלתי לקרוא על כל מיני דרכים לעשות ספליט טסט.

מפה לשם, התחלתי ללמוד אלגוריתמים של ספליט טסט.

כעבור שבוע, או שבועיים, מימשתי כבר את אלגוריתם הספליט-טסט הראשון שלי.

זה היה הצלחה מסחררת, ומשם התחלתי להשקיע בכלים של אוטומצייה למדייה באיינג.

בניגוד לכלים לאוטומצייה של אס-אי-או, כאן, לא ויתרתי על האופרציה, שילבתי היטב בין שניהם.

באותה התקופה, הרצתי פופים… לא באדולט…

לקראת סוף שנה, חברתי לכמה חבר'ה במשרד, שהיו מריצים אדולט, במטרה לבדוק את האלגוריתמים שלי באדולט.

זה אפילו עבד יותר טוב מאשר במיינסטרים!

בשנה הזו גם חוויתי את אחת מהצלחות הפרילנסינג הגדולות שלי באפוורק/אודסק. שכרתי סטטיסטיקאי שיעזור לפתח מודלים לקנייה. העניין הוא, שעד עכשיו הייתי שוכר בעיקר אנשים זולים.

הסטטיסטיקאי הזה היה יקר. מה שמצחיק הוא שאי אפשר להחליף בנאדם. אם התרגלת לעשות משהו, אז אתה עושה אותו על אוטומט. עד הגיוס הזה (למעט המנהל של האופרצייה של האס אי או), הייתי שוכר אנשים זולים.

הסטטיסטיקאי עלה לי $55 לשעה. העניין הוא, שאם שמים את זה בפרופורצייה, זה לא כזה הרבה. קודם כל הוא לא עבד במשרה מלאה. דבר שני, בתקופתי מורה פרטי למתמטיקה שמכין אותך לבגרות עולה 150 ש"ח.

כאן אתה מקבל PHD, שמבין עניין ב-275 ש"ח. זה דיל דיי טוב. הכל עניין של פרופורצייה.

לאחר כמה חודשי ייעוץ, לא המשכתי את החוזה איתו. כי כבר למדתי מספיק בשביל להתקדם לבד. ועדיין אני מודה לו על הכל.

2015: פעם ראשונה עזרה

השנה נפתחה מצויין באדולט. המשכנו את השנה שעברה.

פיתחנו עוד כלים.

החלטנו לשכור עובדים. סוף-סוף! אחרי 7 שנים בתחום, סוף-סוף שכרנו עובדים.

ההתחלה לא הייתה קלה, והחודש הראשון עם העובדים היה החודש הכי גרוע שלנו מזה כמה חודשים.

כל מי שבונה צוות שיתכונן לכך. דרוש זמן התאקלמות לכולם, כולל אתכם.

לאחר מכן, חזרנו לעצמינו, אבל הרגשנו שעניין האדולט קצת הולך ודועך.

במקביל נכנסתי לתחום האיקומרס באופן פרטי, בלי שום קשר למה שעשינו בחברה. התאהבתי בזה. הרבה בגלל שבניגוד ל-DIRECT RESPONSE MARKETING, יש לקוחות מרוצים ולקוחות חוזרים.

והרבה בגלל שהתאהבתי בפייסבוק.

בלי שום קשר, התחלנו לעשות מעבר מהאדולט לכיוון הנייטיבים. פשוט כי האדולט התחיל להשחק. זה מחזוריות של כל תחום. ראינו שפשוט קשה מידי לשבור תקרות זכוכית מסויימות.

השנה נגמרה בכך שזנחנו לגמרי את האדולט, כי הלך לנו כל כך טוב בנייטיבים.

2016: משנה כיוון

שנת 2016 התחילה טוב והסתיימה טוב מקצועית.

בחודש אפריל, אימצנו גם את ספידי. יורקשיירית מעורבת.

עם זאת, באמצע השנה היה לי התקפת פסוריאזיס נוספת מהלחץ שבמדייה באיינג.

מדייה באיינג זה כמו ספורט מנטאלי. ספורטאים פורשים בסוף. קשה להיות 100% כל הזמן.

במיוחד כשאתה אפיליאייט, התפקיד שלך זה להוציא מים מהסלע. ולסחוט מרג'ינים. מדייה באיינג לחברות מוצר, זה שונה לגמרי.

הבנתי שאני שמח בחלקי.

ולא רוצה להיות עוד אפיליאייט. את החלל שיווצר, אני אמלא בחנות האיקומרס שלי.

רציתי לעשות משהו משמעותי יותר.

לבנות עסק שמאפשר לי לא להיות 100% כל הזמן. לא ראיתי את הנולד, אבל זה מה שרציתי.

פשוט נמאס לי להיות כל הזמן עם האצבע על הדופק.

מה גם שהרווחתי מספיק כסף ב-8 שנים, אז הגיע לי לבצע שינוי קריירה קטן.

פיצלנו את הפעילות שלנו. היו אנשים שהמשיכו במדייה באיינג, והיו אנשים שהצטרפו אליי…

כך נגמרה השנה.

2017: השנה הקשה בחיי

בתחילת השנה, אני ומי שבאו איתי, השקענו כסף וזמן בסטארטאפ.

במקביל, עשינו גם דברים שקשורים במדייה באיינג, אבל זה לא היה המיקוד.

המיקוד היה להכשיר אנשים בסטארטאפ בכל מיני תחומי מרקטינג אונליין. מדייה באיינג היה אחד מהם.

אז היינו חייבים להתעסק בזה קצת.

בשנים הקודמות, בקושי עשיתי משהו עם הכסף. למרות שבכל שנה הייתה לי מטרה להשקיע אותו במשהו, לא עשיתי איתו כלום.

הפסדתי המון כסף רק מזה שהוא שכב בבנק. INFLATION IS A BITCH.

בשנה הזו יצא לי להתעסק הרבה בהשקעות. התמזל מזלי, ותפסתי את מניית רוקו ב-$19. ויש לי עוד כמה שיחוקים מהשנה. המנייה הכי מפתיעה שלי השנה, היא אגב COSTTCO (COST), אני קרוב ל-20% עליה.

וכן, 20% במונחי קריפטו זה לא הרבה. תקראו לי OLD FASHIONED, אבל אני מעדיף לא לשים את כל הביצים בסל אחד. במיוחד כשהמטרה שלי היא לא להתעשר מההשקעות, ולא להפוך למשקיע מקצועי, אלא פשוט לנצח את האינפלצייה.

כמוכן, יצא לי להתעסק לא מעט בפילנטרופיה השנה. תרמתי הרבה לעמותות של בע"ח. אני לא טבעוני, אך גם לי יש את הזכות לאהוב בעלי חיים.

יצא לי גם לבלות חודש במרכז אמריקה, ולעשות השלמות מהטיול של 2009. כשחזרתי, מצבה של סבתי החל להדרדר…

לא היה לי מוטיבצייה לכלום, וביליתי בעיקר ליד סבתי…

בסופו של דבר סבתא שלי נפטרה לפני קצת יותר מחודשיים.

רק עכשיו אני מתחיל לחזור לעצמי…

3 דברים שאני לוקח לעצמי מהמצוד אחר המטמון

אמרו לי היום שטסלה היה חושב בשלשות. הנה ניסיון שלי לחשוב בשלשות.

העסק תנודתי

עכשיו כשאני מבין קצת יותר בהשקעות, אני יכול לראות כמה כל העסק של האינטרנט תנודתי. או לפחות העסק של הטראפיק.

תמיד אמרתי שלטראפיק יש אלמנטים של בורסה. עצה וביקוש. תנודתיות. טרנדים. שוק סגור.

אם מסתכלים על זה, כל שנה וחצי – שנתיים, החלפתי תחום עיסוק. אולי זה הפזרנות שבי, אבל העסק של הטראפיק הוא תנודתי. צריך להיות מוכנים לזה.

בשנים האחרונות אני כבר לא מתרגש מזה, אני יודע שברבעון 4 לדוגמא, אם לא מצטרפים לדילים של החגים בארה"ב, הטראפיק עובד חלש.

ועדיין, יש אופנות מתחלפות…

פעם זה אפיליאייט, פעם זה שופיפיי, פעם זה אמאזון, כל פעם משהו חדש.

היום זה אגב ביטקויין.

זה לא סתם, יש תקופות. זה לא חייב להיות תנודתי, אבל צריך כל הזמן להמשיך וללמוד ולהתקדם.

ללמוד להציב מטרות יותר טוב

יש אמרה שאומרת, משהו בסגנון: "המטרות שלך עוד עלולות להגשים את עצמן".

רוב המטרות שהצבתי לעצמי, כשלתי בהן. וזה בסדר. אני מאמין שחוק פארטו, תופס בהרבה תחומים בחיים.

גם במטרות חוק 80-20 תופס. תצליח ב-20% מהמטרות והן יעשו את ההבדל.

השאלה היא אחרת, האם המטרות שכן הצלחתי בהן מספקות אותי. בראייה קדימה, בעת הצבתן, זה תמיד כן.

בראייה לאחור, כמעט אף פעם לא.

אפילו הודעתי לעמיתיי, להוריד לי כאפה ברגע שאני מתחיל לחשוב כמו אפיליאייט.

אני לא רוצה שהמטרות שלי יהיו בסגנון:

- עמוד ראשון בגוגל על ביטוי XYZ
- קמפיין של מיליון אחוז ROI בפייסבוק
- להשיג הסכם אפיליאצייה אקסקלוסיבי עם חברה ABC

אלה מטרות שנראות יפה כשמסתכלים אל העתיד, אבל לא מטרות שאפשר להתגאות עליהן כשמסתכלים אחורה.

המטמון שמצאתי

נכון, אני נשמע פאסימי הרבה פעמים. אפילו פאסימי מאוד.

זה בגלל שאני מאוד ביקורתי כלפי עצמי.

בשורה התחתונה, אני מודה לאינטרנט שנתן לי את ההזדמנות לעסוק במה שאני עוסק, ואני מודה לכם שנתתם לי את המוטיבציה למצוא את המטמון שלי.

אני כותב את השורות הללו בדמעות. זה לא סתם ניב-לשון להעצים את המסר. יש לי באמת דמעות LITERALLY.

כי מה שהאינטרנט נתן לי, זה לבלות את ה-5 שנים האחרונות עם סבא וסבתא שלי.

הם היו חלק גדול בחיי, ואני מודה להם על הכל. כל מי שאני זה רק בזכותם. הם היו האנשים הכי משפיעים ומשמעותיים בחיי.

ב-5 השנים האחרונות, נפלה בחלקי ההזדמנות לבקר אותם כמעט בכל יום בבית אבות שבו גרו.

כשסבא שלי נפטר, במשך כמה חודשים, הייתי הולך כל יום בשביל לתמוך בסבתא שלי.

בשביל להשיח את דעתה, למדתי איתה יידיש. אני אפילו יודע לשיר (עם זיופים כמובן) כמה שירים בע"פ.

זה אולי החלק הכי אופטימי שהיה לי בבלוג אי פעם, מאז הקמתו. שוב, כי אני ביקורתי כל פי עצמי.

עם זאת, זה גם החלק החשוב ביותר עבורי. היכולת להיות שם בשביל סבא וסבתא כשהם היו צריכים אותי, מבלי לחשוב על דברים אחרים.

כך אני יודע שמצאתי את המטמון.

למרות כל הקשיים שהיו לי… והמאניות… והדיפרסיות… והמשברים… וההתפזרות… והפסוריאזיס…

הכל היה חלק מהמפה למטמון. אף אחד לא הבטיח לי שזה יהיה קל. אף אחד לא הבטיח לי שאני אתיישב על פסגת ההר ואחליק.

כל שניה שיצא לי לבלות עם סבא וסבתא שלי ברגעים האחרונים שלהם, זה המטמון שלי.

אני לא כותב את זה בדיעבד, ידעתי את זה גם תוך כדי…

בכל פעם שהייתי צריך להיעדר מהמשרד למשך כמה שבועות, בשביל להאכיל את סבתא שלי בבית חולים, ידעתי שהשותפים שלי שמגבים אותי, הם המטמון שלי.

וכל רגע עם ההורים שלי, שכיום כבר מאשרים לי לא להיות מהנדס (קרה לפני שנה), ואחותי וגיסי והאחיינים שלי – ג'ושי ואמי – רגעי המטמון שלי.

ובכל פעם שהייתי חוזר הביתה או יוצא עם חברים, אחרי שחזרתי עם דמעות מסבתא שלי – הייתי מקבל חיבוק מזוגתי, איזה בדיחה מהחברים להסיח את הדעת או ליקוק אוהב מספידי – זה המטמון שלי.

וכשהייתי מגיע לכנסים, והייתי פוגש אנשים שמצטטים פוסטים מהבלוג ומודים לי על הידע – אתם המטמון שלי.

כשהייתי ילד, לפני עשור, חשבתי שהמטמון זה לטייל בעולם ולעשות כסף תו"כ.

בסופו של דבר, הזמן של כולנו מוגבל. ולכולנו חיים, ומחוייבויות והצלחות ואכזבות.

המטמון, הוא הזמן שלנו.

ואם אתם לא יכולים לעזוב הכל, ולהיות לצד מי שאתם רוצים להיות, אתם עדיין בשלב החיפוש.

ומכאן, אני פונה לכל מי שקורא את השורות הללו. אל תוותרו אף פעם.

תחפשו את המטמון.

תהיו אדונים לזמן שלכם ולגורל שלכם.

כי בזמן שהכי תצטרכו אותו, המטמון יתגלה במלוא תפארתו.

תעשו את זה! לא מחר, לא יום ראשון הבא, ולא שנה הבאה…

איתי או בלעדיי, פשוט תעשות את זה! תקחו אחריות!

3 נקודות על אי המטמון 2018

2018 הגיעה ואני ממשיך לחשוב בשלשות. אלה לא מטרות, אלא סתם נקודות למחשבה על המטמון הבא. הייתי במרדף 10 שנים אחרי המטמון. מצאתי מטמון אחד, ואני אמצא עוד מטמון.

ג'ים הוקינס הישראלי, לא מתייאש. הוא יעשה את זה…

לעזור לעוד כלבים

ספידי שינתה לי את החיים. מאז אני בקשר עם מס' עמותות של בעלי חיים וכל הזמן מנסה לעזור.

אני לא מתנדב או משהו, כמה שאני רוצה, אין לי את הזמן. בסופו של דבר כל אחד צריך לעשות את מה שהוא טוב בו.

אני מעריך מאוד את מי שמתנדב, והלוואי והיה לי את הכוחות שלהם לתרום מזמני, כמו שהם עושים.

סיפקנו אומנה לכלב חמוד מאוד במשך כמה חודשים, אבל זה היה קשה מידי, ולא הצלחתי לאזן בין כל מה שקורה.

איפה אני כן מסוגל לעזור? בתרומות…

אני תורם בד"כ למקרים פרטיים. כלב שצריך ניתוח, או לסבסד טיפול כלשהו לכלב.

בהזדמנות הזו, אם אתם מכירים מקרה פרטי של כלב שצריך עזרה, אתם תמצאו את הדרך ליצור איתי קשר.

לאזן בין עבודה לחיים

ב-5 השנים האחרונות, ובשנה האחרונה בעיקר. כל החיים שלי סובבו סביב סבא וסבתא שלי.

בכל ערב, כשהייתי חוזר מהבית אבות, הייתי חוזר עם דמעות.

זה הרג אותי מבפנים. זה קשה מאוד לראות אנשים שאתה כל כך אוהב נגמרים לך מול העיניים.

כל יום קצת…

הייתי כל ערב הולך לישון בעצב.

אני לא מצטער לרגע על כלום.

אחרי שסבתא שלי נפטרה, נוצר לי חלל עמוק. ולמרות שזה קרה לפני חודשיים, אני עדיין מחפש את עצמי.

מנסה להזכר במה שהייתי עושה פעם בערב. אבל לא מצליח.

כתיבה בבלוג היה אחד התחביבים שלי פעם. אני לא רוצה להגיד שאני חוזר.

אני רוצה קודם לחקור תחביבים אחרים.

בכל מקרה, ה-5 השנים האחרונות, יכולות קצת להסביר למה לא כתבתי יותר מידי. פשוט היו דברים אחרים שהעסיקו את המחשבות שלי.

לעשות משהו שאני גאה בו

אז כן, אני גאה בעובדה שיכולתי לבלות המון שעות במהלך חמשת השנים האחרונות עם סבא וסבתא שלי, זה הדבר שאני אהכי גאה בו.

מקצועית, הדבר שאני הכי גאה בו, זה יצירת הבלוג הזה, והקהילה הנהדרת הזו.

מעבר לזה, לא יצרתי שום דבר. רק דחפתי טראפיק.

יש הרבה מאוד דברים שאני מתבייש שעשיתי.

עצם העובדה, שאני לא יכול להפנות אף אחד בבלוג (שאני גאה בו), למשהו שיצרתי מציקה לי.

אני לא צריך אישורים חיצוניים, או להשוויץ במשהו.

זה פשוט סימפטום, שב-10 שנים בתחום לא יצרתי שום דבר משמעותי. זה לא פעם ראשונה שאני כותב את זה או אומר את זה, רק שהפעם אני אומר את זה ברצינות (מקווה לא כמו שאמרתי שאני חוזר לכתוב ברצינות).

הפעם אני לא מציב לעצמי סתם מטרות ריקות מתוכן, אלא מקדיש את כל חודש ינואר לבחירת מטרות.

ציינתי את זה קודם, ביקשתי מהחבר'ה במשרד להרביץ לי אם אני מתחיל לחשוב כמו אפיליאייט או לדבר כמו אפיליאייט.

או בקיצור, אני מאחל לעצמי שבעשר השנים הבאות, אני אהיה האדם שספידי חושבת שאני…

הפוסט הזה נכתב בתאריך יום שני, 1 בינואר, 2018 בשעה 21:22 תחת הקטגוריות המיליונר בפיג'מה.