חשבתי הרבה על מה לכתוב בפוסט של ערב יום השואה. חשבתי על לכתוב פוסט עם שיר שכתבתי, חשבתי על לכתוב פוסט בנאלי אשר מסביר על הזוועה, חשבתי על לשים תמונה של משפחתי אשר נספו בשואה ולכתוב יזכור, חשבתי על המון, המון דברים על מה צריך לכתוב בפוסט בערב יום השואה.
חשבתי וחשבתי, ואיכשהו הגעתי למסקנה, שהיום זהו יום השואה הראשון מזה 16 שנה, שאני לא נוכח בטקס כלשהו המציין את יום השואה. אני כבר לא לומד בבי"ס, וגם לא משרת עוד בצבא, אני בסה"כ יושב בבית, ולא הולך לשום טקס!
ולהגיד לכם את האמת? די שמחתי! לא שמחתי שיום השואה היום כמובן, שמחתי שאין טקס היום. ולמה כל כך שמחתי? כי את כל מהלך הטקס אני כבר זוכר, אני יודע מראש אילו שירים יהיו, אני משנן בעל פה כבר את הטקסטים, אני חוזה כל שניה ושניה מראש בטקסים הללו.
כשעכשיו, אני חושב על הטקסים הללו, אני בעצם מנסה להבין מה המטרה שלהם? למה צריך לשבת (בתיכון) או לעמוד דום (בצבא), ולהאזין לתקליט השבור הזה? אומרים שהמטרה של יום הזיכרון לשואה ולגבורה זה לזכור. אז אני מניח, הנחה שכזאת שהטקסים הללו באים לשרת את המטרה הזו. אבל אני זוכר! אני זוכר את כל הטקס בעל פה, וזוהי המטרה לא?
אני באמת מרחם על אנשים שעובדים בעבודות ממשלתיות, או משרתים בצבא הקבע. הם צריכים לעבור את הטקסים הללו לאורך כל חייהם. אף אחד לא יגיד לכם את זה. כולם בטח יתיפיפו ויגידו לכם שזה טקס חשוב, שממש אסור לפספס טקס כזה. אבל לא כך הדבר! איש לא באמת רוצה ללכת לטקסים הללו, והם עושים זאת רק על מנת לצאת לידי חובה, באותו אופן בדיוק כמו מארגני הטקסים.
זו מין עסקת טיעון שכזו, בין הממסד לממוסדיו. אנחנו נצא מידי חובה בכך שנרים את אותו הטקס שהרמנו בשנה הקודמת, שהתבסס על השנה לפני כן וכך הלאה… והממוסדים למיניהם, פשוט צריכים להיות נוכחים. הם צריכים לבוא בחולצה לבנה, הם צריכים לבוא עם פנים עצובות, לשבת 3 שעות, ואחרי זה מבחינתינו לכו לשתות בירה בבית.
כל הטקסים השנתיים הללו, בעצם יוצרים שגרה, שגרה אשר משדלת אותנו לזכור שכבר שכחנו מהו, אבל אנחנו זוכרים… משהו… כולם זוכרים את המספר 6,000,000, אבל האם כולנו זוכרים את הסיפורים מאחורי המספר.
ברור שכן, יום אחד קם לו בנאדם גרמני, שחשב שהוא כל יכול, הוא שנא את היהודים סתם כי הוא קרא באיזה ספר על הגזע, והחליט להרוג אותם. לא? זה עצוב, אבל זה מה שאנשים זוכרים. בעידן של היום, זה מה שרוב האנשים זוכרים!
אבל מה עם הגרמני אשר הקריב את חייו על מנת להציל 2 ילדים יהודים? מה עם היהודי, שהרגיש שהוא פולני, והלשין על השכן היהודי שלו שהוא יהודי ובסוף שני היהודים נשרפו? ומה עם העם הדני, אשר החליט להעניק מכסה לכל יהודי דנמרק? את זה קל לשכוח, כי זה לא 6,000,000, אבל 6,000,000 זה רק מספר סמלי אשר מורכב מהרבה סיפורים כאלה.
אומרים שאת יום השואה והגבורה צריך לזכור ולא לשכוח, אבל מבחינתי זה לא מספיק. כאשר אומרים לזכור ולא לשכוח, מתקרבים בצעדים גדולים אל עבר הלזכור והלשכוח. ומכאן בדיוק, באה ההקלה שלי מהעובדה שהשנה אני לא אהיה בטקס, אשר יגרום לי לזכור אבל גם לשכוח. השנה, אני חופשי לגמרי לזכור ולהנציח!
וזו הדרך המיוחדת שלי לזכור ולהנציח!
ולכל יפי הנפש
אשר עדיין מקללים בכל נשמתם את יוסי בניון, ואברם גרנט, שני ישראלים, אשר הולכים לעבוד היום (אבוי) בערב, בחצי גמר ליגת האלופות. אני רוצה להזכיר לכם, שהיום אתם עבדתם ומחר אתם תעבדו. אבל הם בניגוד אליכם, לא רק שיעבדו, אלא גם ינציחו! אין דרך טובה מזו להנציח!
אני רוצה להזכיר לכל יפי הנפש, אשר מכירים את השואה רק דרך הטקסים בביה"ס, שאבא של אברם גרנט הוא ניצור שואה, ואמר שעבורו זה כבוד גדול, שדווקא ביום השואה, יעלה ישראלי לגמר ליגת האלופות.
כמו שכבר אמרתי, הפוסט הזה מוגש כחומר למחשבה, וזו הדרך הייחודית שלי להנציח.
שיהיה לכולם יום זכרון עם הנצחה ולא אי שכחה,
המיליונר בפיג'מה,
דור שלישי לניצולי שואה.
לזכר בני משפחתי אשר נספו בשואה!
תמיד שואלים אותי, האם זה אמיתי כל הסיפור הזה של הפיג'מה? פיג'מה תגיד, גם אני יכול להרוויח כסף באינטרנט? למה אתה בכלל מתאמץ כך לעזור לאנשים שאתה לא מכיר? בטח כל הכסף שאתה עושה מגיע מהבלוג, אז איך אני מרוויח מזה? איך אתה מבזבז את כל הכסף שאתה מרוויח? מי אתה?
כמה שאתה צודק..
הטקס הזה רק ממסחר את יום השואה ומוציא ממנו את כל מה שבאמת קרה שם, ואת כל הנימה האישית.
כך זה הפך עם השנים (לצערי) ליום חסר אופי אמיתי, שכולם מחכים רק לעבור אותו. מה שאנשים לא מבינים זה שהסיפורים האישיים הם אלה שעושים את הזיכרון ולמעשה מחיים אותו. אני משתדל לקרוא / לשמוע סיפורים אישיים של ניצולים, למרות שזה קשה, כי זה מה שמשאיר אצלי את הזוועה הזאת בראש. וחשוב מאוד שזה יישאר.