ביום השואה, הצגתי את דעתי לגבי טקסים. אמרתי, שגם המארגנים, וגם רוב האנשים אשר באים לטקסי הזכרון הללו, עושים זאת על מנת לצאת מידי חובה. היום לצערי הרב מאוד מאוד, נוכחתי לדעת כמה זה לא נכון! זה הרבה יותר גרוע ממה שחשבתי, ואני מתבייש!
היום, הלכתי לטקס העירוני לזכר הגיבורים אשר נפלו במערכות ישראל. למרות שאני שונא טקסים, הרגשתי חובה לבוא ולחלוק כבוד לבני משפחה של אנשים אשר הכרתי. כואב לי לספר מה הלך שם!
אני פשוט מתבייש!
הטקס עצמו היה בסדר, אבל האנשים! אוי האנשים! הרגשתי כאילו שלא באתי לציין את יום הזכרון, אלא באתי לקייטנה. במיוחד בזמן הקראת שמות החללים מעירי. קשה לי לתאר את השוק שהלך שם. אנשים התאספו במעגלים, התחילו לעשן שם (ואני בעד סיגריות, אבל לכל דבר יש מקום וזמן), ולעשות ככל העולה על רוחם.
זה היה נראה כאילו כל החיילים שבאו היו טוראים צעירים ומושתנים ללא טיפת כבוד. ממש מסיבת פיג'מות! כל אחד בא והתחיל לספר על איזה ניירות הוא חותם בצבא.
בשלב מסויים לא יכולתי להתמודד יותר עם הביזוי, ופשוט קמתי וניסיתי ללכת. חברים שלי עצרו בעדי, ונשארתי.
אבל עד סוף הטקס, לא יכלה לצאת מראשי המחשבה, לאן הדרדרנו?!?! האם זה מה שמגיע לאותם הגיבורים אשר קיפחו את חייהם על מנת שהטוראי המושתן יוכל לספר עם איזה פקידת סא"ל הוא שכב?
וזהו הרגע, שאני, הבנאדם שבכל שניה יש לו מה להגיד, נגמרו לו המילים! וזה אומר הכל!
"יזכור!"
תמיד שואלים אותי, האם זה אמיתי כל הסיפור הזה של הפיג'מה? פיג'מה תגיד, גם אני יכול להרוויח כסף באינטרנט? למה אתה בכלל מתאמץ כך לעזור לאנשים שאתה לא מכיר? בטח כל הכסף שאתה עושה מגיע מהבלוג, אז איך אני מרוויח מזה? איך אתה מבזבז את כל הכסף שאתה מרוויח? מי אתה?
כחייל שנפצע במלחמת לבנון השנייה קשה
אני יכול להגיד להגיד לך שהביזיון הוא לא רק בטקסים
אלא גם בטיפול והיחס של החיילים הפצועים…
הרבה מהחברים שלי שנפצעו מרגישים שנתנו מגופם
ולא קיבלו דבר מהמדינה.
כמוך בדיוק אין לי מילים להגיד …