אנשי העיר הנרגשים הצטופפו בצידי הדרך , והריעו בראותם את התהלוכה המתקרבת. כולם פרצו בתשואות למראה המלך , הצועד מולם בחגיגיות , וצעקו: "איזה גלימה מרהיבה! והשובל! מעולם לא נראה מלכינו הדור כל – כך!"
בדיוק לפני 4 שנים, החלטתי לשחק אותה ג'ים הוקינס. לחפש מטמון. אתם יודעים… משחקי ילדים כאלה…
רק השתחררתי מהצבא באותה התקופה. הייתי ילד תמים. הסתכלתי על האופציות העומדות בפניי, אפילו הלכתי לכמה ראיונות עבודה. כל הסיטואציה הצחיקה אותי. בכל ראיון עבודה, הרגשתי כאילו אני נמצא בסצינה המפורסמת מחכמת הבייגלה. החלטתי שהגיע הזמן לצעוק "המלך עירום"!
החלטתי להכנס לתחום שנכשלתי בו בעבר. תמיד אהבתי מחשבים ואינטרנט. עכשיו, בגלל היאוש, הייתה לי גם המוטיבציה, החוצפה והתמימות להגיד מספר שעד אותו היום היה רק סמל.
מלקחי עבר, החלטתי לגזור על עצמי שתיקה. לא לדבר על מה שאני עושה, אלא לרכז את האנרגיה והמוטיבציה שלי בעשייה בלבד. היחידים שידעו היו: אחותי, גיסי ובן דוד שלי. אף אחד אחר לא ידע. לפני חודש גיליתי שבוצע מחקר בנושא. המחקר הוכיח באופן חד משמעי שכשמדברים על משהו, זה מוריד מוטיבציה מהעשייה. אם המחשב שלי לא היה מת ביום חמישי האחרון, הייתי נותן לכם גם סימוכין.
החלטתי לפתוח את הבלוג בתור יומן מעקב. יכולתי לכתוב אותו גם לעצמי, החלטתי לכתוב אותו לכולם בכדי שאני אקבל מוטיבציה מהגולשים… לחץ חברתי שכזה…
התכנית הצליחה די יפה…
לא הרווחתי מיליון ש"ח, במועד שהצבתי לעצמי. נכשלתי במטרה אבל עדיין הרגשתי מנצח. בקול תרועה ויתרתי על הזהות שלי (מה שהיום נראה לי כמו טעות).
בתקופה הזו, הבלוג תפס לא מעט קוראים קבועים. זה לא הפסיק שם… רשימת ה-Subscribers שלי רק הלכה והתארכה. זו הייתה תחושה משכרת מאוד…
איזה ילד לא רוצה להיות מפורסם?
במקביל לנסיקה של הבלוג, חלה גם נסיקה ברווחים שלי. הייתי מרוויח כל כך הרבה כסף, בכל כך קצת מאמץ עד שזה גרם לי לסובב איזה בורג בראש… האגו שלי היה בשמיים. הוא הגיע לשיאים חדשים שלא הכרתי. 2009, הייתה ללא ספק תקופה יפה. שהיתי 9 חודשים בחול בשנה הזו והסתובבתי שיכור ברובה…
עד שהגיע אפיליקון 2009. מרוב שהייתי מדפיס כסף, פשוט קניתי לעצמי כרטיס טיסה ב-$1500 לשבוע לארץ. אתם יודעים… לקחת חופש מהחופש ולתפוח לי עוד קצת על האגו שגם כך גירד את הירח. תוכננו לי 2 הרצאות באפיליקון מול 1000 ומשהו צופים.
ואז זה התחיל…
עליתי על הבמה באפיליקון והתחלתי את מופע האימים שלי. התחלתי בשיא ההתרברבות ורק הלכתי והגברתי. במקום לתת תוכן אמיתי, ניסיתי לתת שואו והתלהבות עם תמונות "מהלייפסטייל" הנוצץ שלי.
ואז, באמצע ההרצאה קיבלתי כדור בלב…
פתאום התחלתי לעכל את מה שאני אומר, פתאום התחלתי לעכל את המעמד אליו הגעתי. פתאום התחלתי להתבייש בעצמי. בשניות ריסקתי את האגו שלי שהתנפח למימדים עצומים.
אין מה לעשות… כולם אומרים הכסף לא יישנה אותי, אבל הכסף משנה אנשים. מאותו הרגע למדתי, שאני לא צריך לרצות אף אחד. אני צריך להיות, הכי אמיתי. מבלי שיהיה איכפת לי מה אחרים חושבים. במידה ויצא לך להיות נוכח במופע האימים הזה, אני מתנצל נורא. ברגע שקלטתי את זה, לא ישנתי כל הלילה על מנת לדאוג שההרצאה השנייה שלי באפיליקון, תפצה… נראה לי שהצלחתי להחזיר לעצמי במעט את הכבוד…
את הקלישאה הזו, כל ילד יכול לשנן. לאחר כל נפילה יש עלייה. לאחר כל עלייה יש נפילה. ממש אחרי שהשיא נגמר, התחילה הנפילה. אי אפשר לעשות תמיד את הדברים הנכונים. בשנתיים הראשונות שלי בתחום, עשיתי יותר מידי דברים נכונים. בתקופה לאחר מכן, הסטטיסטיקה הייתה חייבת להתיישר.
בסופו של דבר זה מסע ארוך של שיפור עצמי. אנחנו האוייב הגדול ביותר של עצמינו. הרגשות שלנו, המחשבות שלנו, ההבניות החברתיות שלנו. כשמסתכלים על מה שאני כותב מהצד, זה נראה רחוק, אך תאמינו לי… עם כל הצלחה מגיע גם מחיר.
המחיר ששילמתי היה די גבוה. כל ההערכה העצמית שלי נבניתה סביב מס'. המשוואה הייתה פשוטה. בכל יום הייתי בודק כמה הרווחתי ביום קודם, זה היה הציון שלי. זו הייתה ההערכה שלי. זה בדיוק כמה שאני שווה. אני לא רוצה לספר לכם על הדיכאון של מה שקורה כשיורדים מ-$1,000 ביום. גם אם זה $900. זה עדיין הרבה כסף, אבל זה כבר לא 4 ספרות.
אף אחד בתחום לא מדבר על זה, אבל זה קורה לכולם. זה מחיר ההצלחה.
ואתם יודעים מה קורה אחרי זה? נופלים מ-$900 ל$800 ואז ל-$400. יודעים מה קורה אחרי זה? נופלים ל-($400) [כן, אני מדבר על הפסד של $400].
"אבל יגאל, זה אמור להיות פוסט פרידה", "זה אמור להיות פוסט שמח".
לא! זה אמור להיות פוסט אמיתי. כל מה שאני כותב לא מתוכנן ופשוט מוקלד…
בסוף התהליך, הרווח הוא הרבה יותר גדול. בסוף הדרך יש מתנה… אחרי תקופת דיכאון קצרה קמים מהקרשים. המתנה הגדולה באמת שמקבלים זה התנתקות מהעולם החומרי. כסף לא מזיז לך יותר. ההרגשה היא כמו סלע. קשה לעשות עליך מניפולציות רגשיות, כי עברת הרבה.
אז זה הזמן להכין סנדביץ ומימיה, כי המסע הוא הרבה יותר ארוך ותלול ממה שחשבנו. אני מכיר מספיק אנשים בתחום השיווק באינטרנט, בשביל להגיד לכם בודאות. כולם נופלים למלכודת הזאת. בסופו של דבר, כל אחד יתייחס לעצמו כאל מספר.
ואז שוב מתחילים לתפס על ההר והחיוך חוזר לפנים 
אז בואו נהנה מהדרך
כשבלוג מגיע לבגרות ולנקודה כלשהי, קורה לבלוג משהו מעניין. כשבלוג מפסיק להיות נישתי ונכנס למיינסטרים, הבלוג משתנה. זה מעגל אינסופי של גדילה וריצוי. בשורה התחתונה, ככל שבלוג כלשהו יותר פופולארי כך הרמה שלו יורדת.
הבלוגר מתחיל להרגיש מחוייבות רגשית כלפי הקוראים. ככל שהמחוייבות הרגשית הזאת גדלה יותר, כך גם הצורך לרצות את הקוראים גדל. ככל שיש יותר קוראים, כך צריך לרצות יותר אנשים. ככל שמנסים לרצות יותר אנשים, כך לא מרצים אף אחד. זה מעגל המוות של הבלוגגינג…
מהסיבה הזאת, יש בלוגים שאני כבר לא קורא. הם מושפעים יותר מידי מהקוראים שלהם. הם הופכים לפופוליסטיים מידי.
גם הבלוג הזה הפך לפופוליסטי מידי. גם עליי התגובות של הגולשים השפיעו. גם אני התחלתי לכתוב בשביל הגולשים.
כשלמעשה פתחתי את הבלוג בעיקר בשביל עצמי. מה שעשה את הבלוג זה עצם זה שכתבתי בשביל עצמי. במקום שאני אכתוב על דברים שאני עושה, התחלתי לעשות דברים בשביל לכתוב. זה נמשך תקופה די ארוכה…
ברגע שהבנתי את זה, ידעתי שאני חייב לשים לזה סוף…
בסופו של דבר ב-4 שנים האחרונות, אחרי שעניתי על אינספור מיילים ושוחחתי עם אלפי משווקים אינטרנטיים במציאות ו-Wannabe. אני יכול להגיד בגאווה, שאני יודע מה סוד ההצלחה. אני יכול לדבר דקה אחת בלבד עם בנאדם ולדעת אם הוא יצליח.
רוצים לדעת מה סוד ההצלחה? ההצלחה לא קשורה בידע ולא במידע. אין שום משמעות לגורו ואין שום משמעות למורה. התוכן הוא חסר משמעות. מי שמצליח, זה מי שיש לו את האומץ לפעול. לפעול ולהיכשל. אני כנראה נשמע כמו תקליט שרוט של קואצ'רים בשקל וחצי… אבל אולי גם אני עשוי משקל וחצי?!?!
ההצלחה בתחום של השיווק באינטרנט תלויה אך ורק בכמות הניסיון שתצליחו לצבור. כל מה שאני אכתוב, זה מיותר. כל אחד בסופו של דבר צריך למצוא את הדרך שלו.
ההצלחה שלי, לא נסללה על דרך של אף אחד אחר. אני סללתי את הדרך שלי. זו גם המשימה שלך, לסלול לעצמך את הדרך. אף אחד לא יניח לך לבנים מזהב ויביא לך אריה שישמור עליך. זה קיים רק באגדות. במציאות, כל אחד מניח את הלבנים שלו.
כתבתי על כלים שאני לא ממליץ עליהם. תציצו בתגובות, יש אנשים שעושים כסף עם הכלים הללו, ואני לא הצלחתי. כתבתי גם על הכלים שאני כן ממליץ עליהם, ואני בטוח שיש אנשים שלא הצליחו איתם… כל אחד, מניח את הלבנים שלו.
לידע ולמידע אין משמעות!
וכשמחברים 1+1, גם לי אין משמעות.
אני הייתי אגואיסט לאורך כל הדרך. התחלתי את הבלוג בעיקר בשביל עצמי. בהמשך ניפחתי לעצמי את האגו. אחרי זה התחלתי לעשות דברים בשביל לרצות אותכם וברגע הזה איבדתי את זה. אין לזה שום משמעות…
בא לי לצאת לדרך חדשה!
כמו הגיבור שלי, אני רוצה להסתגר במערת העטלף ולא לצאת משם. אני רוצה לשם שינוי לעשות דברים בשביל עצמי ולא בשביל לכתוב עליהם. אגואיסט הייתי ואגואיסט נשארתי.
אני רוצה לקרוע את העולם. אני רוצה להרים כל כך הרבה אתרים, עד שאני אצטרך לאשפז את עצמי בגלל דלקת בפרקים. ולא, אני לא עושה אווטסורסינג לבניית המיניסייטים. אני בונה אותם בעצמי… יודעים למה? כי אני רוצה לקבל דלקת פרקים. בא לי לטרוף את המקלדת.
יש לי אש בעיניים שאני לא מצליח לכבות, בא לי שוב פעם לעשות דברים מבלי שאני אצטרך לדבר עליהם.
ובנקודה הזאת, דרכינו נפרדות.
כי לי אין משמעות. אין לי שום השפעה על ההצלחה שלך. רק לך יש השפעה. עכשיו זה בדיוק הזמן גם לי וגם לך ללכת ולצבור עוד ניסיון ועוד חוויות.
עכשיו זה הזמן לתת לאש בעיניים לפרוץ החוצה ולשרוף כל מכשול שעומד בפנינו…
אולי אני אחזור לכתוב ואולי לא. רק הזמן יגיד… אני לא פוסל שום דבר, אבל כרגע בא לי לשתוק. כרגע זה מזיק לי יותר ממה שזה מועיל לי. אני רוצה להיות אנונימי שוב.
בכל מקרה, מי שבכל זאת יתעניין לשלומי, מוזמן להרשם למיילינג ליסט הבא. יכול להיות שאני אשלח מיילים, אבל גם יכול להיות שלא… סתם ליתר בטחון…
אבל לפתע נשמע קול קטן וצלול מעל רחש ההמון.
"אבא", אמר הקול בפליאה , "המלך לא לובש שום דבר!"
"המלך עירום!"
וזה המסר שלי לעולם, תאתגרו את המציאות!
Make it Happen!
חזרתי למערת העטלף שלי…
דבר אחד נוסף, כמו שהגיבור שלי אומר "You don't have to thank me". התגובות נעולות כי אני באמת לא רוצה תודות. תודה לכם שליוויתם אותי במסע שלי!
תמיד שואלים אותי, האם זה אמיתי כל הסיפור הזה של הפיג'מה? פיג'מה תגיד, גם אני יכול להרוויח כסף באינטרנט? למה אתה בכלל מתאמץ כך לעזור לאנשים שאתה לא מכיר? בטח כל הכסף שאתה עושה מגיע מהבלוג, אז איך אני מרוויח מזה? איך אתה מבזבז את כל הכסף שאתה מרוויח? מי אתה?