עולם אחד, הרבה מפות!

לפני שנים רבות, בארץ רחוקה, חיו להן שתי צפרדעים. הן שכנו לבטחה בחצר המשק של איכר אמיד ונהגו לדלג וללקט יחדיו שאריות מזון ולצוד זבובונים ברחבי האסם.
יום אחד, דילוגם הובילם לרפת הפרות. הן אהבו את ריח הזבל הטרי והחציר .
במהלך שיטוטיהן ברחבי הרפת הן גילו כד חרס גדול העומד בפינה.
כד החרס היה גבוה, אולם ניחוח עלה ממנו, כמותו לא הריחו מעולם.
הריח היה מתקתק ומזמין.

לאחר התייעצות קצרה, החליט זוג הצפרדעים לקפוץ פנימה בניתור גדול ולבדוק מהו הדבר המעלה ריח נפלא שכזה.
הופ, ובניתור אחד גדול, נחתו הצפרדעים לתוך כד החרס.
אולם אבוי, כד החרס היה מלא בשמנת טרייה.
השמנת אומנם הייתה טעימה להפליא , אבל הצפרדעים הלכו וטבעו בה.
בתחילה, עם ההתלהבות לטעם החדש, הן ניתרו בהנאה בכד, אולם אט, אט, רגליהן הזעירות החלו להתעייף.
ואז התחוורה להן העובדה כי אינן יכולות לדלג מעבר לשולי הכד הגבוהים ומאידך, אם יפסיקו לרגע מלרקוע ברגליהן ולנתר, הן תשקענה לתחתית כד השמנת ותטבענה..
כך, שתוך כדי דילוגיהן הנואשים בשמנת, השכילו להבין כי גורלן נחרץ!
אחת מהצפרדעים אמרה לרעותה : "זהו, איני רואה עוד טעם במאבק, הרי שולי הכד לא יהפכו נמוכים יותר ואני אטבע בין כה וכה, אז אני נכנעת כבר עכשיו" .
חברתה ענתה לה מיד: " חכי, אל תפסיקי לנתר, כל עוד את חיה ומדלגת, יש עדין תקווה!"
אולם, התקווה כבר עזבה את הצפרדע, היא מלמלה מילות פרידה לאל הצפרדעים וצללה לתחתית הכד.
חברתה ,המזועזעת עד עמקי נשמתה מהפרידה הטרגית מחברתה הטובה, המשיכה בכל זאת לנתר בכד השמנת.
"היא לא תיכנע", חשבה לעצמה, "לא כל עוד עומדת לה נשימתה האחרונה!".

כך, למרות אסונה ואובדן חברתה הטובה ביותר, למרות תשישות שריריה הזעירים ולמרות כי לא נראתה כל הצלה אפשרית באופק, המשיכה לקפץ בשארית כוחותיה. עוד ועוד.
ואז, ממש לפני שכבר אחרון שריריה פסק מלהיענות לה, הרגישה לפתע כי השמנת , הולכת והופכת למוצקה יותר. יותר ויותר.
עד שלבסוף עמדה הצפרדע המותשת על קרקע יציבה של ממש!
ניתוריה הממושכים בשמנת, גרמו פשוט לחביצת השמנת לחמאה מוצקת.
ומיד עם הפיכתה של השמנת הטובענית לחמאה , דילגה חיש קל הצפרדע אל מעבר לשולי הכד וחזרה אל ביתה שבאסם.

הבנת את זה בני? -קולה הצלול של אמי נשמע. "את מה אמא?". "כל עוד יש בליבינו אמונה ותקווה אנו נצליח" -המשיך קולה האוהב של אמי.
למרות היותי בן 4, את הרגע הזה אני זוכר כאילו זה היה אתמול – כמו בכל לילה אמי הקריאה לי סיפור, ואת הסיפור הזה אני לא אשכח. הגיוני שאני אקשר את המוסר השכל לרעיון ה-"מטורף" של הבלוג. אבל אני דווקא רוצה להציג מושר השכל אחר. מושר השכל אשר למדתי עם הזמן.

הצפרדע שבחרה להפסיק להתאמץ ראתה את הדברים בצורה מסויימת. הייתה לה מפת מציאות מסויימת. לעומתה חברתה אשר הצליחה להחלץ מהשמנת ראתה את העולם בצורה אחרת. הייתה לה מפת מציאות אחרת.

כולנו חיים באותו עולם! ישנם מילארדי אנשים ברחבי העולם וכך ישנן גם מילארדי מפות. לכל בנאדם יש את מפת המציאות שלו. כל מה שאנחנו עושים בחיינו הוא נגזרת ישירה ממפת המציאות שלנו. ישנם בני אדם אשר במפת המציאות שלהם משורטט שאורי גלר בעל כוחות על טבעיים וישנם אנשים שבמפת המציאות שלהם משורטט שאורי גלר הוא בן אנוש עם יכולות אחיזת עיניים מדהימות.

כאשר צמד אחים, מוכרי אופניים פשוטים, ניסו לחבר זוג כנפיים לזוג אופניים, הציבור קרא להם מטורפים. זה מה שהיה משורטט במפת המציאות של הציבור. לעומת זאת לצמד האחרים, סליחה, האחים רייט, זה כן היה משורטט במפת מציאות.

כשאני נפגשתי עם בחורה צעירה מחו"ל במסגרת פרוייקט כלשהו ואמרתי לה שאני מפחד לעלות על אוטובוסים כי הם מתפוצצים, היא צחקה – זה לא היה במפת המציאות שלה. אבל בשלי כן.

אם בשנת 1968 הייתם משמיעים את צמד המילים "אדם", "ירח", הייתם נחשבים לסטנדאפיסטים מעולים, זה לא היה במפת המציאות של הציבור. לעומת זאת בשל ניל ארמסטרונג כן!

כשאני הודעתי לצמד הורים עם עבר אקדמאי שאני לא מתכוון ללמוד באוניברסיטה, הם נכנסו לתדהמה. זה לא נמצא במפת המציאות שלהם. אבל בשלי כן! (אגב, הם לא מודעים למסע – רק בעל הדומיין מודע לכך.).

כולנו חיים באותו עולם! ישנם מילארדי אנשים ברחבי העולם וכך ישנן גם מילארדי מפות. לכל בנאדם יש את מפת המציאות שלו. כל מה שאנחנו עושים בחיינו הוא נגזרת ישירה ממפת המציאות שלנו.

במפת המציאות שלי, ישנם הרבה דברים בלתי מובנים. כמו גם במפת המציאות שלכם.

לכל אחד יש את מפת המציאות שלו שעל פיה הוא חי, וכך גם אני, רק בנאדם שחי על פי מפת המציאות שלי

הפוסט הזה נכתב בתאריך יום שני, 7 בינואר, 2008 בשעה 23:43 תחת הקטגוריות המיליונר בפיג'מה.
תגים:מודעות עצמית,מוטיבציה